החלטה בתיק רע"פ 1533/04

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר ו-נ' אחיטוב, מיום 17.7.2003), אשר קבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ל' לב און, מיום 18.11.2001) והרשיע את המבקשת בהצעת שוחד, עבירה לפי סעיף 294(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

ההליכים עד כה

1.             ביום 24.12.2000, הוגש נגד המבקשת כתב אישום, ובו הואשמה בהצעת שוחד לעובד ציבור. על פי הנטען, ביום 21.7.1999, הגיעה המבקשת - הנדסאית בנין במקצועה, אשר טיפלה בהשגת רישיון להצבת שולחנות וכסאות בשטחים ציבוריים עבור מסעדה בראשון לציון - למשרדו של אייל יורביץ, מנהל אגף הפיקוח והסדר הציבורי בעיריית ראשון-לציון (הוא המתלונן), במטרה לדון עמו בקבלת הרישיון. המבקשת נכנסה למשרד, סגרה את הדלת, והניחה על השולחן מעטפה פתוחה ובה שטרות כסף. מששאל המתלונן לפשר מעשיה, השיבה המבקשת כי "מכיוון שהיא מרוויחה מזה, היא רוצה שגם הוא ירוויח". המתלונן סרב לקחת את המעטפה, והמשיך לדון עמה בתנאי הרישיון. בתום הפגישה, שבה המבקשת והציעה למתלונן לקחת את המעטפה, אך הוא עמד בסירובו.

2.             בית משפט השלום (השופטת ל' לב-און) החליט לזכות את המבקשת, מן הטעם שאשמתה לא הוכחה מעבר לספק סביר. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שניתח בפירוט את חומר הראיות אשר לפניו. מסקנתו של בית המשפט בוססה הן על קביעות מהימנות, והן על מסקנות שגזר מן הראיות השונות וההצלבות ביניהן. באשר לעדותו של המתלונן, קבע בית משפט השלום כי "לא מצאתי לקבלה כעדות אמינה - גירסתו לא סבירה בעיני, התנהגותו פגומה ולוקה בחסר, תלונתו - מוזרה בנסיבותיה". גם באשר לשאר ראיות התביעה הגיע בית משפט השלום למסקנה דומה, בקבעו כי "...אין ביניהן אחידות, ויש ביניהן סתירות מהותיות ויסודיות, ולא סתירות שהן חלק 'מטבע האדם', הרי שהן עצמן וביניהן לא ראויות לאמון ובהצטרפן לעדות המתלונן גורעות עוד יותר ממידת האמון שאפשר היה אולי לייחס לעדותו". לעומתן, קיבל בית המשפט את עמדת המבקשת, בקבעו: "כל אלו הביאוני למסקנה - שיתכן ודברי הנאשמת - שאין לה גירסה וחסרת יכולת להבין מאין נולדה התלונה, נראים כנכונים", ובהמשך: "את הסברי הנאשמת מקבלת אני במלואם. על רקע הסתירות והתמיהות שבעדויות שהביאה התביעה לא נותר לי אלא לקבוע שלא מצאתי הגינות, יושר ואמינות אצל עובדי הציבור שבאו בפני... שיחדיו - שחקו עד דק את הנאשמת - אזרחית מועילה וחרוצה, שנותרה בלא מושיע".

           המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי התערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום והרשיע את המבקשת במיוחס לה בכתב האישום:

"בית משפט קמא סבר שגירסתו של המתלונן 'לא רק שהיא חסרת היגיון, אלא גם עומדת בסתירה לעדויות אחרות', ומנה שורה של הסברים ונימוקים לכך.

אומר כבר עתה, שרובם, אם לא כולם, של נימוקי בית המשפט לא מקובלים עלי, וחלקם אף שגויים ומוטעים.

ערכאת הערעור איננה מוגבלת בבחינת הסתירות בעדויות ובהערכת המשקל שיש להעניק להן. כמו כן, רשאית ערכאת הערעור להתערב בממצאים המבוססים על ההיגיון, על מה שמתקבל או לא מתקבל על הדעת, שהרי אין לערכאה הדיונית כל יתרון בכך על פני ערכאת הערעור".

           התיק הוחזר אל בית משפט השלום לגזירת העונש (ראו רע"פ 7812/03 קפלן נ' מ"י (לא פורסם, החלטה מיום 1.9.2003, כב' השופטת א' חיות)). השופטת ל' לב און חייבה את המבקשת בריצוי 120 שעות שירות לתועלת הציבור ובעמידה בפיקוח של שירות המבחן. המדינה ערערה בשנית לבית המשפט המחוזי, הפעם על קולת העונש - לפני אותו המותב שקיבל את הערעור בראשונה, השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב - וגם ערעורה זה התקבל. עונשה של המבקשת הוחמר, והוטלו עליה, בנוסף לנגזר בבית משפט השלום, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח (או שלושה חודשי מאסר תמורתו).

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני, והיא נסובה על ההרשעה בלבד. המבקשת, נעיר, לא ביקשה לעכב את ביצוע עונשה, והיא כבר סיימה לרצותו.

טענות הצדדים

3.             לטענת בא-כוח המבקשת, מתעוררות בענייננו מספר שאלות משפטיות אשר יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ראשית, טוען בא-כוח המבקשת, בית המשפט המחוזי התערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באופן החורג מן ההלכה המשפטית בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה קמא. לטענה זו משנה תוקף בעניננו, לטעמו, שכן עיקר ממצאיו של בית משפט השלום בוססו על התרשמותו הישירה מן העדים ומקביעותיו בדבר מהימנותם. שנית, טוען בא-כוח המבקשת, במקרה בו נאשם מזוכה בערכאה הראשונה ומורשע בזו השנייה, התניית ערעורו לבית משפט זה במתן רשות שוללת ממנו את זכותו לערער, לראשונה, על הרשעתו. לטעמו, כדי למנוע את המצב בו לאדם המורשע בפלילים אין זכות ערעור על הרשעתו, יש לקבל אוטומטית כל בקשת רשות ערעור כאשר הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי לאחר שזוכה בבית משפט השלום. בא-כוח המבקשת הוסיף בעניין זה, בתשובה שהגיש ביום 16.2.2005, כי יש להרהר מחדש בנכונותה של ההלכה שנקבעה ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (להלן: חניון חיפה). שלישית, בא-כוח המבקשת מוסיף כי בבית משפט השלום ניתנה החלטת ביניים אשר אסרה עליו לשאול מספר שאלות בחקירה הנגדית של אחד מעדי תביעה. על זו - כיוון שהמבקשת זוכתה בדינה - לא ניתנה זכות ערעור. לטענת בא-כוח המבקשת, אילו היה ניתן לו לחקור את אותו עד כפי שביקש, היה מתגלה מידע אשר היה מחזק את חפותה של מרשתו. בית המשפט המחוזי לא דן בהחלטת ביניים זו, ולכן, יש ליתן רשות ערעור באשר להחלטת הביניים לבית משפט זה.

4.             המשיבה, בתגובתה, מתנגדת למתן רשות ערעור. ראשית, התערבות בית המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום היתה מוצדקת בנסיבות העניין, ובכל אופן - אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". שנית, חולקת המשיבה על עמדת בא-כוח המערער לפיה יש ליתן רשות ערעור אוטומטית לנאשם אשר זוכה בבית משפט השלום והורשע בבית המשפט המחוזי, ועל השקפתו כי יש להרהר מחדש בהלכת חניון חיפה. שלישית, באשר לטענות בא-כוח המבקשת בדבר החלטת הביניים שניתנה בבית משפט השלום, טוענת המשיבה כי בא-כוח המבקשת זכאי היה להעלות טענותיו אלו בפני בית המשפט המחוזי, ועיון בפרוטוקולים מגלה שהוא אמנם עשה כן.

דיון

5.             דין הבקשה להידחות.

6.             טענתו הראשונה של בא-כוח המבקשת - על אף הנופך המשפטי שניתן לה - עובדתית בעיקרה. על ההלכה - המשפטית - בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מ"י, פ"ד לז (1) 225; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י, פ"ד נד (4) 632 והאסמכתאות הרבות שם; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מ"י, פ"ד נה (2) 918 והאסמכתאות שם; רע"פ 7917/04 בסרגליק נ' מ"י (לא פורסם) והאסמכתאות שם). בענייננו, בית המשפט המחוזי היה ער להלכות אלו, בקבעו:

"הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות של בית משפט קמא, לפיהן עדי התביעה לא היו מהימנים עליו. בית משפט קמא האמין למשיבה, כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדה.

            המדינה ערה להלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אולם סבורה כי זה המקרה החריג לכלל, בשל שורת טעויות מהותיות ומסקנות בלתי מבוססות של בית משפט קמא.

...

אומר כבר עתה, שרובם, אם לא כולם, של נימוקי בית המשפט לא מקובלים עלי, וחלקם אף שגויים ומוטעים.

            ערכאת הערעור איננה מוגבלת בבחינת הסתירות בעדויות ובהערכת המשקל שיש להעניק להן. כמו כן, רשאית ערכאת הערעור להתערב בממצאים המבוססים על ההיגיון, על מה שמתקבל או לא מתקבל על הדעת, שהרי אין לערכאה הדיונית כל יתרון בכך על פני ערכאת הערעור".